מי מפחדת מאהבה?
יש לך אהבה? מאמינה באהבה? אוהבת על תנאי? למה מאבדים אהבה? איך תגדילי?
סיגל צוקר – על האהבה הרומנטית והכללים שיגדילו אותה
נכתב לנשים, מתאים גם לגברים. לגמרי.
איזו כת את? מאמינה או לא?
אהבה. כולם רוצים אהבה. או לפחות כך מצהירים.
דפוס החשיבה המקובל הוא שנשים יותר רוצות אהבה וגברים יותר רוצים לעשות אהבה.
יש גם גברים רומנטיים, שמאמינים באהבה, כן.
אגב, אומרים “מאמינים באהבה”. כאילו שהאהבה היא דת. או עניין של אמונה.
זה בדיוק כמו כל תחום אחר. אם אתה מאמין באהבה – אתה צודק. היא שם. אם אתה לא מאמין – גם כאן אתה צודק, לא תמצא אותה (פרפרזה על אמרה של הנרי פורד).
אני אדוקה בתחום הזה. מאמינה גדולה באהבה. באהבה הרומנטית.
והתמזל מזלי וגם מצאתי אהבה. כמה פעמים בחיי. רק מה, אורך חיי המדף שלה לא תמיד תאם את ציפיותי.
בפעם אחת היא נעלמה לה מהר. בפעם אחרת היא כאבה נורא. אחרי זה הרגשתי שהיא עושה לי חיים קשים, ממש בלתי נסבל.
גם בתור נערה וגם בתור עלמה וגם כאישה. מצאתי אהבה. אהבה גדולה כמו שפינטזתי.
עם פרפרים ודופק מואץ.
חוסר שפיות. התרגשות. מתיקות סכרינית.
אהבה כזו שגורמת לי לאהוב את עצמי יותר. להרגיש שהכל אפשרי.
שאנחנו ממציאים מחדש את המושג אהבה. כן, בדיוק כמו שכתוב.
ואיבדתי אותה.
למצוא ולאבד אהבה
למצוא אהבה זה לא משהו פשוט, זה לא עניין של יום ביומו.
אני נפגשת עם המון נשים (וכן, גם גברים) שמחפשים אהבה.
אני חושבת שמי שמצא אהבה צריך להרגיש שהמזל לצידו, כי זה באמת לא טריוויאלי.
אמיתי או לא?!
לפני כמה זמן התפרסם הסיפור הבא (אני בספק אם הוא אמיתי, אבל הוא בהחלט ממחיש את הנקודה החשובה):
בסמינר של נשים בנושא “איך לחיות במערכת יחסים אוהבת עם בעלך”,
נשאלו המשתתפות: ‘כמה מכן אוהבות את הבעלים שלכן?‘ כל הנשים הרימו את ידיהם.
השאלה הבאה הייתה: ‘מתי בפעם האחרונה אמרת לבעלך שאת אוהבת אותו?‘
חלק מהנשים ענו היום, כמה ענו אתמול וחלק לא זכרו.
לאחר מכן התבקשו הנשים לשלוח לבעליהן מסרון בטלפון בזו הלשון: “אני אוהבת אותך, מותק!”
ואז נאמר לנשים להחליף טלפונים ביניהן ולקרוא את הודעות הטקסט שהגיעו בתגובה.
הנה כמה מהתשובות: “מי זה?”, “הכל בסדר?” “?!?” מה קרה? התכוונת אלי? רק למקצתן הגיעה התגובה “אני אוהב אותך”.
כן, די פשוט לאבד את האהבה. להתרגל אליה. לתת לה לגווע, לאבד את הברק.
הרבה יותר קשה לשמר אותה ולהעצים אותה. למה?
אני מאמינה שהסיבה העיקרית היא כי אין חיה כזאת אהבה שאינה תלויה בדבר.
ביקום מקביל ואוטופי אולי יש אהבה כזו, הוליוודית. אהבה ללא תנאי. אני מתכוונת לאהבה הרומנטית, לא לאהבה לילדים שלנו למשל.
אהבה רומנטית היא אהבה שיכולה להתקיים רק עם התנאים המתאימים ועל כן היא אהבה על-תנאי.
התנאי הראשון:
אני צריכה לאהוב את עצמי. רק כך אני ארגיש ראויה לאהבה הזו, שהאהבה הזו מגיעה לי.
בלי זה, אי אפשר לזוז מילימטר.
אם אני לא בטוחה בזכות שלי להיות נאהבת, הפקפוק באהבה יעלה.
אולי הוא לא באמת אוהב אותי? אולי אני שמנה (רזה או אפילו מקומטת) מדי עכשיו?
אולי הוא היה יכול להשיג מישהי יותר טובה? אולי הוא דביל בכלל שהוא איתי? אולי הוא איתי רק בגלל הסקס?
מלא מלא מחשבות סרק שלא קשורות לנושא… אלא רק לאיך שאת אוהבת את עצמך.
אז תאהבי כאילו את (מי האישה הכי לוהטת בעינייך? היא!). או דמות נחשקת אחרת.
למה לא? את אשה מדהימה ומיוחדת.
אם מצאת אהבה – אז תרגישי שאת ראויה לה. אחרת… ימים קשים צפויים לך אחותי.
אגב, בשיחות עם לא מעט נשים שמחפשות אהבה, זו עיקר הבעיה. הן לא באמת בטוחות שהן ראויות לה.
תנאי שני:
clear history. כל אהבה היא אהבה אחרת.
את עם תובנות אחרות. במקום אחר בחיים.
אל תרשי לאף פחד לחסום את האהבה שלך.
לא הפחד שינטשו אותך. לא הפחד להיפגע. גם לא הפחד מכאב.
נכון, הפחד יכול למנוע את הפגיעה, אבל הוא גם לא יאפשר לך ליהנות ממה שיש לפנייך.
הוא יהיה מחסום בדרך. הפחד לא ישרת אותך בשום צורה, ותרי עליו, באמת. מכל הלב.
תנאי שלישי:
להיות מחוייבת לאהבה. לשמור עליה. להעצים אותה. כן, זה לא בא טבעי.
מה שבא טבעי זו השחיקה, השיגרה, חוסר החשק, ההרגל. זה בא טבעי.
זה שפתאום בן (או בת) הזוג נהיים רהיט בבית, זה בא טבעי.
כי ככה אנחנו – יצורים מתרגלים.
מתרגלים לתקשורת אפקטיבית (ביי ביי קירבה):
צריך לעשות את זה ולקנות את זה ולשלם…
ואם יש זמן פנוי אז בוהים בטלוויזיה או הולכים לישון כי על מה כבר יש לנו לדבר…
מתרגלים לחיות בטירוף ובלחץ, בלי לשים את הזוגיות בלו”ז (ביי ביי גם חשק):
ילדים, קריירה, משכנתא, בית, התחייבויות, משפחה, מירוץ החיים – הכל לפני הזוגיות.
ואם עוד נשאר חשק אז בד”כ מתמעטות הפעמים שבאמת עושים אהבה ולא רק “עושים” ביעילות ומסתובבים לצד השני והולכים לישון.
ניצול זמן באפקטיביות מירבית.
מחויבות? להיות מחויבת לאהבה?
אם לא תהיי מחוייבת לאהבה ותשימי אותה בלו”ז – האהבה תדהה ותאבד מערכה.
אז אחרי שאיבדתי כמה אהבות בחיי, על האהבה הזו שיש לי אני שומרת.
שומרת מכל משמר. משקיעה בה כאילו אין מחר ולכו תדעו, אולי באמת אין מחר…
כשעברנו לגור ביחד כבר ידעתי שאהבה זה משהו זמני. כבר ידעתי עד כמה היא שברירית ושהיא יכולה להיעלם בקלות. כבר אהבתי את עצמי יותר ופחדתי הרבה פחות.
אז כל יום אני מתענגת עליה. וכל יום אני מבינה מחדש עד כמה שהיא נדירה. עד כמה שהיא נהדרת.
את מפנה זמן לאהבה?
מה את עושה כדי לשמר ולהעצים את האהבה?
אני קוראת על אהבה, לומדת, מרחיבה את הדעת, בודקת את תחומי הזוגיות עם יקירי, אנחנו הולכים לסדנאות, מדברים, חולקים, מתכננים.
זו השקעה, זה נכון.
אבל התשואה… שווה ביותר.
כל יום אני מפנה זמן לאהבה, כדי לא להגיע אליה רק כשאני מותשת.
שאיהנה ממנה כל עוד אפשר.
יש לנו זמן זוגי וזמן לאהבה וחיבוקים וקירבה והקשבה וזמן לעשות אהבה (אפילו שלפעמים גם קוויקי בסדר), כדי שלא אחמיץ.
מכאן והלאה, ההיגיון הוא פשוט.
מה שמשקיעים בו מתעצם.
אפשר לבחור להשקיע באהבה ובקשר הזוגי ואפשר לתת להם להמשיך כמו שהם או לחפש פתרונות מחוץ למערכת הזוגית, שיגרמו לכם להרגיש אהובים ומוערכים.
אם יש לך אהבה, תגדילי!
חג האהבה (כל יום טוב הוא מתאים בול בזמן, כדאי היום כבר!) הוא הזדמנות מצוינת לאהוב יותר, ללא ספק.
להגדיל את האהבה. להודות לבן/בת הזוג, להעריך, להגיד שאוהבים ולהראות. לברך על קיומה של האהבה ביחד. להלל, לקלס וכמובן – לעשות אהבה, כאילו אין מחר.
אם אין לך אהבה, תתחילי לאהוב.
תעשי דרך ותכירי בזה שאת אוהבת את עצמך וראוייה לאהבה, לפרס הגדול. מרלין מונרו שכמוך.
תבדקי ממה את פוחדת. תשאירי את זה באיזו מגירה שכוחת אל וצאי לדרך, צדיקה.
תאהבי את עצמך, כי זה התנאי הראשון והחשוב וכי זה יום האהבה, אז למה לא?
רוצה להוסיף אהבה? ללמוד? לשפר?
הצטרפי לאחת הפעילויות שלי
קראי עוד: